<h1>ספר הפרדס — שער תשיעי</h1>
<h2>דף לז:</h2>
ונשאל הרב ר' שלמה בן אדרת ז"ל ספר תורה שהיה מנוקד אם מברכין עליו לכתחילה. והשיב ז"ל נ"ל כי פיסוק הפסוקים והנקוד פוסלין בס"ת שאין לנו אלא כנתינתה בסיני. ובכמה מקומות אמרינן יש אם למסורת בההיא דחלב אמו דדרשינן חלב וחלב. ובגדו בה והרבה כיוצא בהן, ואלו אתה מנקדו הרי שפסלת את המסורת ואין כאן מסורת אלא מקרא. ועוד שנינו במסכת סופרים פרק שלישי ספר שנקוד ראשי פסוקים שלו אל יקרא בו, ואף על פי שאמרו בנדרים פרק אין בין המודר ויקראו בספר תורת האלקים וגו' בספר האלקים זה מקרא, מפורש זה תרגום, ויבינו במקרא אלו פסוק טעמים, לאו למימרא שהפסוקים ופיסוק הטעמים שיהיו מנוקדים בספר תורה, אלא שהם מקובלים מסיני בעל פה, וכמו שאמרו מפורש זה תרגום ואע"פ שאין התרגום כתוב בספר.
<h2>דף מו:</h2>
וגם כן נהגו שכל הרוצה ליטול את הלולב מקופת הקהל אין מוחין בידו. בין שהיה מן העיר בין שיהיה זר, ואינו שואלו במתנה, וכן עושה כל אחד ואחד, ובזה כתב הרב ר' יונה ז"ל בשם רבו הרב הקדוש ר' שלמה בר' אברהם ממונטפשליר זצ"ל דאע"ג דקיימא לן דבדבר של תורה אין ברירה, כלומר בבית אחד של שני שותפין אם הם מודרים הנאה זה מזה אסורין שניהם ליכנס לבית אם יש בו דין חלוקה, ולא אמרי' הוברר הדבר שהאחד נכנס בתוך חלקו והאחר נכנס בתוך שלו, משום דקימא לן דבדאוריתא אין ברירה. וכתב הרב ז"ל זה לשונו כשיש בה דין חלוקה אסור דכיון דאיכא כפיית חלוקה מהני ליה הלה כשאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצר, אבל כשאין בו דין חלוקה שרי, דכיון דעל כרחו של חברו קנוי לו החצר לעולם ליכנס בכולו, אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חברו שלו, והיינו יש ברירה דקאמר, דכל עדנא דעייל בחצר רואין כאלו מקום דריסת רגלו קנוי לו, לבדו, דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חברו יכול לכופו לחלוק, וברירה זו מעיקר[א קניה] היא דהוי כמאן דזכו בה להיות קנויה לכל אחד בפני עצמו בשעה שתדרוך כף רגלו כשיעור דריסתו, ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמוד דומיא לברירה זו שאר ברירות אלא ההיא דשור שנגח את הפרה שהיא כיוצא בו, שהבור קנוי כולו להשתמש בו בשעה שמשתמש, עד כאן. מכל מקום למדנו [מדברי] הרב ז"ל דכל דבר שאין בו דין חלוקה אין אוסרין זה על זה וכל אחד משתמש בדבר אפי' בלא ידיעת חברו מדין ברירה כמו שכתבנו, והילכך על זה סמכו הקהל לקנות לולב ויוצאין בו כולן בלא נתינת לולב מתנה, דכיון שלולב או אתרוג הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כשנוטלו כל אחד אמרי' הוברר הדבר שכל אחד ואחד נוטל את שלו, וכן עקר. וכן כתב רבינו שמואל ז"ל בסוף פ' יש נוחלין מה שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת ואע"פ שאין אנו מפרשים כמו שפירשנו דמי שינתן לכל אחד עד שיברך ואחר כך מחזיר, והני מילי ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני מותר דכיון דיצא בגזול יצא בשאול ואע"פ שלא כתב כן הרב ר' אליעזר ז"ל דגזול פסול אף בשאר ימים משום שהיא מצוה הבאה בעבירה.
<h2>דף מח.</h2>
ולענין המתנה דיום ראשון גרסי' בפרק לולב הגזול תנו רבנן ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול, מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו אלא א"כ נתנו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבה שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לולבו של רבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז, נטלו רבן גמליאל ויצא בו ונתנו לר' עקיבה במתנה נטלו ר' עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל, למה לי למימר החזירו מילתא אגב אורחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כי הא דאמר רבא בפרק יש נוחלין הילך אתרוג זה במתנה על מנת להחזירהו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא, לא החזירו לא יצא. וכתב הראב"ד ז"ל דאין הנותן רשאי לומר על מנת שתחזירהו לי, דהא מידי דחזי לי קאמר ואם הקדישו אינו מקודש כיון שאמר לו על מנת שתחזירהו לי, וא"כ אין זו מתנה גמורה, ואנן קימא לן דכל מתנה שאם הקדישה המקבל אינה מקודשת, אינה מתנה, כלומר כגון שאמר הנותן על מנת להחזיר אינה מתנה, ואלו לא אמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאינו נכון, דמאי דאמרי' כל מתנה שהקדישה המקבל אינה מקודשת, אינה מתנה, התם מיירי שעקר מתנתו אינה אלא בהערמה, והכי אמרי' בירושלמי בנדרים בפרק השותפין מתני' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בערמה שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה, כלומר שלא נתנה לו שיהנה בה בשום הנאה שבעולם, אבל בעניין לולב אע"פ שנתן לו על מנת להחזיר לא היה בה שום הערמה, אלא במתנה גמורה נתנו לו לאותה שעה ושיהנה ממנו כל הנאתו הראויה ממנו, וכיון שכן הוא אין בזאת המתנה שום הערמה אע"פ שאמר על מנת להחזיר דעל מנת זה נתנו לו שיעשה ממנו כאלו היה שלו ובלבד שיחזירהו לו אחר שנהנה ממנו כל צרכו, וכן כתבו בתוספות רבי' שמשון משנץ ז"ל.
